נָטַעְתִּי שְׁתִיל

נָטַעְתִּי שְׁתִיל, שְׁתִיל קָטָן,

נָטַעְתִּי שְׁתִיל אֶצְלִי בְּגַן.

קָטָן הַשְּׁתִיל כֹּה רַךְ וְעָנֹג,

אֶשְׁמֹר עָלָיו, אָגֵן עָלָיו טוֹב.

בַּלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי רוּחַ חֲזָקָה.
יָצָאתִי אֶל הַשְּׁתִיל עִם שְׂמִיכָה.
רָצִיתִי לְכַסּוֹת אֶת הַשְּׁתִיל,
וְאוֹתוֹ מִפְּנֵי הַקּוֹר לְהַצִּיל.

אִמָּא קָמָה וְעָלַי כָּעֲסָה.

שָׁאֲלָה לָמָּה קַמְתִּי מֵהַמִּטָּה?

רָצִיתִי לְהַסְבִּיר, רָצִיתִי לַעֲנוֹת,

אַךְ בִּמְקוֹם זֶה קִבַּלְתִּי גְּעָרוֹת.

כָּל הַלַּיְלָה דָּאַגְתִּי מְאֹד,
אֵיךְ הַשְּׁתִיל יוּכַל לִחְיוֹת?
בַּבֹּקֶר  כְּשֶׁקַמְתִּי הָיִיתִי נִרְגָּשׁ,
הַשְּׁתִיל צִמַּח עָלֶה חָדָשׁ.

חגית אמסטרדם פרנקל